(א) ואפילו זקני האומות מצוה להדרם כולי כתבו התוספות לא שהם בכלל שיבה דא״כ ליבעי קימה גמורה ולא די בקצת גם לא מצינו שהם בכלל אלא משום דרבי יוחנן דאמר כמה הרפתקי עדו עלייהו:

(ג) ומיהו כיון שהוא חכם קצת נכון לעשות לו הידור ונראה דג׳ דינים יש לדברי הר״ר פרץ במופלג כו׳ הכל כמו שכתבתי בפרישה אבל יש רוצים לפרש דאם אין רבו כלל וגם אינו מופלג פטור מעמידת מלא עיניו אבל קימת ד׳ אמות מיהא בעי ומוחקים לעיל תיבת מובהק וגורסים וכן רבו אפילו אינו מופלג כו׳ ולא נהירא כלל שהרי ודאי מדכתב רבינו ומיהו כיון כו׳ נכון לעשות לו הידור ולא קאמר נכון לקום ד׳ אמות ש״מ כדפרישית. ולפירושינו א״ל מאי פליג הר״ר פרץ עם רבינו דשפיר פליג דרבינו כתב לעיל הרואה חכם כו׳ ד׳ אמותיו כו׳ ומיירי בשאינו רבו או רבו שאינו מובהק דמשמע דאפי׳ אם הוא מופלג כיון שאינו רבו לא בעי אלא קימת ד׳ אמות ולהר״ר פרץ אפי׳ אינו רבו כיון שהוא מופלג צריך לעמוד מלא עיניו:

(ב) (דליתא לדר׳ אלעזר כו׳ במרדכי דקידושין דף תרנ״ט ע״ד משמע דא״צ לעמוד כשעוסק בתורה אלא שחרית וערבית ע״ש {עד כאן המגיה}):

(ד) מי שהוא חסיד ובעל מעשים ז״ל הר״ן שלא צותה התורה בחכם אלא מפני שהחכמה מביאה לידי מעשה אלא שלא פירשה התורה במעשה כמו שפירשה בחכמה לפי שאין הכשר המעשה גלוי ונראה לכל עכ״ל וכתב בשם הרמב״ם דלא אשכחן חיוב קימה בפני בעל מעשה לחוד פי׳ אלא אם רצה לקום רשאי ב״י וכן בש״ע לא כתב אלא רשאין וק״ל:

(ה) בני חכמים ותלמידי חכמים לכאורה נראה דר״ל בנים של חכמים ובנים של תלמידי חכמים דאי ר״ל תלמידי חכמים עצמם מאי זה שכתב בזמן שרבים צריכין להם דמשמע דקאי נמי אבני חכמים וה״ד אי ר״ל שרבים צריכים לבני חכמים ז״א דמאי להו לבניהם אי לא דגם הבנים חכמים וא״כ לאו בני חכמים מקרי אלא חכמים ואי אאביהם החכמים קאמר שרבים צריכין להם קש׳ הא דקאמר בזמן שרבים צריכין הא ודאי צריכין להם כאשר כתבתי בא״ח ריש סי׳ תקע״ה מהו יחיד ומהו תלמיד חכם ע״ש ועוד דלפ״ז זו ואצ״ל זו קתני דאי בני חכמים מפסיעים על ראשי העם כ״ש בתלמידי חכמים עצמם ע״כ נראה כדפרישית וכן מוכח קצת בש״ע שכתב ותלמיד חכם ע״ש אבל ודאי חכם עדיף מת״ח כדכתבתי בא״ח סימן הנ״ל וכדמשמע לקמן סימן רמ״ו שכתב חכם ותלמיד חכם חכם קודם מיהו י״ל דלק״מ דודאי חכם ויחיד הוא ראוי למנותו פרנס על הציבור מיהו לאו כל חכם ויחיד הוא ממונה על הציבור כמ״ש רבינו בסמוך ז״ל בני חכמים שאבותיהן ממונין פרנסים על הציבור אבל אי אינם ממונים אף שהם ראויים למנותם אין הציבור צריך להם מקרי ואין לבניהם ותלמידיהם מעליותא לפסוע על ראשי עם קודש ומ״ש ותלמידי חכמים נ״ל דר״ל תלמיד של חכמים המשמשו וכאילו אמר תלמיד ובן של חכם בזמן שרבים צריכין לאותו חכם כו׳ והשתא א״ש מ״ש מפסיעין דר״ל משום כבוד אביהן מפסיעין על ראשי עם ולא משום כבוד עצמן מיהו זה אינו להמדקדק בסוגיא דפ׳ מצות חליצה דף ק״ה ע״ב ז״ל אדהכי אתא ר׳ למתיבתא רבי חייא ור״ש ב״ר דהוו קלילי יתיבו בדוכתייהו רבי ישמעאל ב״ר יוסי אגב יוקריה הוה מפסע ואזיל. א״ל אבדן (תלמידו של רבי היה) מי הוא זה שמפסע על ראשי עם קודש א״ל אני רבי ישמעאל בר״י שבאתי ללמוד תורה מרבי כו׳ עד אדהכי אתא יבמה לקמיה דרבי א״ל רבי לאבדן פוק בדקה (אם הביאה שתי שערות) כו׳ עד א״ל לאבדן תא לא צריכת כבר הורה זקן קא מפסע אבדן ואתי א״ל רבי ישמעאל בר״י מי שצריך לו עם קודש יפסיע על ראשי עם קודש מי שא״צ לו עם קודש היאך יפסיע על ראשי עם קודש א״ל רבי לאבדן קום בדוכתך עכ״ל הגמרא הרי לפנינו בהדיא דמ״ש בזמן שצריכין להם מפסיע על ראשי עם אתלמידים קאי שרבים צריכין להתלמידים וממילא קאי ג״כ אבני ת״ח שרבים צריכין לבנים. ומיהו אינו מוכרח די״ל דאע״ג דהתלמידים אינן פוסעין אלא בזמן שרבים צריכין להן מ״מ בבנים דחכם משום כבוד החכם הקילו לפסוע בכל ענין וז״ש בסמוך והוא ג״כ מברייתא בסיף הוריות בבני חכמים בזמן שיש להן דעת לשמוע כו׳ משמע שאינו מחלק כ״א אם פניהן נגד העם או נגד הזקנים אבל משמע דעכ״פ נכנסים למקום שאביהן החכמים יושבין וגם פוסעין דרך הליכתן שם על ראשי עם קדש כמו החכמים עצמן וק״ל. ומיהו אינו מוכרח דל׳ רבינו גם שם במקומו בסוף מסכת הוריות דף י״ג ע״ב דת״ר בני חכמים ותלמידי חכמים בזמן שרבים צריכין להן מפסיעין על ראשי עם הלשון משמא דבחדא מחתא מחתינהו וכמו שבתלמידים צ״ל שהן עצמן יצטרכו לרבים וראייה מאבדן הנ״ל כן ג״כ בני חכמים הבנים עצמן יצטרכו. וי״מ בני חכמים כמו בן חכם שחכם קאי אבן וזהו דוחק. ויש לדקדק אלשון מפסיעין שכתב רבינו וכן ג״כ הוא ל׳ הברייתא וגם לשון הרמב״ם שמפסיען הוא מפעיל היל״ל פוסעין ולפי׳ הראשון ניחא דר״ל שמפני כבוד אביהן חולקין כבוד גם לבניהן ותלמידיהן נמצא שהחכמים פועלין בבניהן וזהו ל׳ מפעיל. ונראה שהשני הפירושים יחד הן אמת שבן חכם ותלמידו שרבים צריכין להן עצמן פוסעין בשביל כבוד אביהן או רבם החכם ולא בשביל עצמן לחוד כי אף שרבים צריכין להן מ״מ אין פוסעין כ״א החכם שרבים המנוהו עליהן לאב״ד או לנשיא כי בודאי גם יש בב״ה רבים כמוהם אלא בהצטרף להן גם כבוד אביהם ורבם הן פוסעין. ומש״ה א״ר ישמעאל ברבי יוסי אני רבי ישמעאל בר״י שהיו ידוע שרבים צריכין לו וללמוד תורה לפני רבי באתי כלומר ובהצטרפות אצל שניהן יחד מש״ה אני רשאי לפסוע: ויש לדקדק עוד ששם בתוס׳ פרק מצות חליצה כתבו בד״ה מי שצריך לו עם קודש כו׳ עד בהוריות תניא בני חכמים כו׳ עד יצא לצורך נכנס ויושב במקומו פי׳ לצורך העם ובתוספתא גרסינן בהדוא יצא לצורך העם. וא״כ איך כתב רבינו הכא פי׳ דיצא לצורך קטנים או גדולים הא שם מפורש דצריכין דיצא דוקא לצורך העם (וי״ל דשני מימרות או ברייתות נינהו ע״ש) ואפשר שזהו הטעם שהשמיטוהו הרי״ף והרא״ש מגירסתן להא דרב פפא דמחלק בין קטנים לגדולים ולהא דרבא וק״ל. ועוד צריכין לומר (זהו פי׳ לסוגיא דגמרא) דמ״ש יצא לצורך העם נכנס יחוזר למקומו דהיינו דוקא חכם או ת״ח שרבים צריכין לו דנותן לו רשות לכנוס כיון דאפשר דרבים יצטרכו לו גם עתה בכניסתו. ומ״מ בעינן ג״כ שוצא לצורך העם דאל״כ הו״ל בפשיעה וכיון שיצא שוב לא התירו לו לכנס ומש״כ אבדן זה אף שיצא לצורך העם מ״מ כיון שאין רבים צריכין לו אמר לו רבי שלא יכנוס. ורבי ישמעאל השיב לאבדן תחילה אני ישמעאל ב״ר יוסי ר״ל שהיה שמו ידוע שרבים היו צריכין לו. וכדי שלא יאמר לו אבדן א״כ כיון שחשוב אתה למה באתה מש״ה הקדים לומר לו ללמוד תורה לפני רבי באתי כלומר יש לי דין תלמיד של חכם ורבים צריכין לו. ומ״ש תחילה אינהו דהוו קלילי יתבי בדוכתייהו ר״ל לא היו צריכין לפסוע על ראשי עם אלא מהרה קל חיש נכנסו ויתבו במקומם משא״כ רבי ישמעאל שאחר שכבר ישבו הקהל כשהוא ביקש לכנוס ולישב לפני רבי הוצרך לפסוע על ראשי עם וק״ל:

(ו) ואין שבח לת״ח שיכנוס באחרונה וא״ת והא אמרינן נכנס אחרון ויצא ראשון ורש״י הביאו בפרשת דברים נ״ל דהתם קאי דוקא אחכמים ונשיאים הממונים עליהם וכאן קאי אכל ת״ח ומש״ה נמי דקדק וכתב ת״ח וכמ״ש בא״ח סימן תקע״ה דת״ח אין ראוי למנות פרנס על הציבור כי הראוי למנות חכם ויחיד נקרא ולא ת״ח ולעיל דקאי אהעברת לפניהם בשוק דנקט ג״כ חכם מ״מ איירי בחכם שאינו ממונה עליהם א״נ בשוק אפי׳ הממונה עליהם ראוי לו שלא לטרוח כי אין כבודו בשוק כ״א בב״ה ובבית המדרש ומש״ה אמרו נכנס אחרון כו׳ וכבר כתבתי דלשון כניסה לבית הכנסת ומדרש קאי א״נ התם הוא אזהרה להעם ר״ל שהם לא ימהרו לצאת אלא ימתינו שיצא הוא ראשון וכן לא יאחרו ליכנס אלא ימהרו כדי שיכנס הוא אחרון וכן משמע מדברי רש״י בפרשת דברים שהוא אזהרה לעם שפי׳ על פסוק ואתן אותם ראשים עליכם ז״ל שתתנהגו בהם כבוד ראשים במקח ראשים בממכר ראשים במשא ומתן נכנס אחרון יוצא ראשון:

(ז) הזקן קודם בכל מקום צ״ל ג״כ והוא שיהיה חכם קצת כו׳ וא״ל א״כ אמאי קאמר רבינו היכא שהזקן מופלג כו׳ ואין לתרץ דלמטה מיירי כשאין הבחור חשוב ממנו ולהכי חזר רבינו לכתוב דין זה לאשמועינן דדוקא כשאין הבחור חשוב ממנו אבל אם הוא חשוב ממנו הולכין אחר הבחור כיון שאין הזקן מופלג בוקנה דזה אינו דהא בהדיא כתב ב״י בשם ר״ן דאפי׳ הבחור דחשוב ממנו אפ״ה הולכין אחר הזקנה וכן דייק ל׳ רבינו שהאריך בלשונו ולא כתב בקיצור ואם שוין כו׳ אלא ודאי אף אם הבחור חכם יותר הולכין אחר הזקנה לכן ע״כ צ״ל כמו שכתבתי בפרישה: